מאז שאני זוכר את עצמי, הזמר העברי מלווה אותי. בתור ילד הייתי מקשיב לרשת ג׳ ונשאב למילים, למנגינות ולסיפורים. עם השנים, השירים האלה הפכו לחלק ממני — כאלה שתמיד כיף לחזור אליהם, ובכל פעם מרגישים קצת אחרת.
המקום שבו הכי אהבתי לנגן ולשיר היה מסביב למדורה. גיטרה ביד, אנשים מסביב, ושיר שמתחיל בקול אחד ולאט־לאט הופך לקולות של כולם. ברגעים האלה הבנתי מה אני באמת אוהב לעשות: לגרום לאנשים לשיר.
לא כי אני הזמר הכי טוב בחדר. כי יש לי כישרון למצוא את השיר שפותח את הלב, נותן גם למי שמתבייש להצטרף, והופך אוסף של אנשים לחבורה ששרה יחד.
את האהבה הזאת הפכתי למקצוע. את התחושה של המדורה אני מביא איתי — הקרבה, הספונטניות, והשמחה שמגיעה כשמישהו אומר ״וואו, כמה זמן לא שמעתי את השיר הזה״, ומיד מתחיל לשיר.
בשבילי, ״מפלצת הזמר העברי״ מתחילה בדיוק שם: באהבה גדולה למוזיקה שלנו, ובתיאבון שלא נגמר לעוד שיר אחד.